עיתונות - לא מפרגנת, לא מאוזנת, מעצבנת, לפעמים מגמתית, מאתגרת, לוקה בחד-צדדיות. במיוחד בתקופת הבחירות.
דיונים, כתבות פנלים - לרוב מאוישים ע"י אנשי שמאל - חוכמולוגים, יהירים ומנופחי דעת.
להזכירכם: פרשת "ווטרגייט" שהפילה את ניקסון, נשיא ארה"ב, היתה ממקור אנונימי וכך גם פרשת מסמכי "הפנטגון".
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
בעבר הפחידו את הציבור עם בגין ז"ל, מאוחר יותר עם ביבי נתניהו, עכשיו הטרנד הוא ליברמן וערבים - המציאות תהיה שונה לגמרי.
כשמגיע מועד הבחירות, העיתונות פורחת, הסקרים גואים גם אם הקמפיינים משעממים, רדודים, לא יצירתיים, חלקם מעוררי דחייה וגועל נפש - ופגיעה באינטליגנציה.
הפריחה של התקשורת, באה לידי ביטוי בעשרות תכניות הקשורות לבחירות, ברדיו, בטלויזיה, באינטרנט, בעיתונות הכתובה והשיא שלהן - בתכניות של מומחים, פנלים ויודעי דבר למיניהם.
המרגיז בתכניות אלו שיושבים אנשים מהתקשורת ומעבירים ביקורת נוקבת על הפוליטיקאים, מתוך עמדות אישיות, הערכות נגועות בתפיסות עולם פוליטיות שנוטות ברובן לשמאל, במסווה של מומחים לרגע - ובחשיבות עצמית מנופחת יהירה וחוכמולוגית.
אם בא אדם ואומר, זאת דעתי וזאת הערכתי ניחא, זה בסדר זה מקובל. אבל אם בא פנל של עיתונאים, שדעותיהם, ידועות מראש או ניתן בקלות לשייך אותם למחנה מסוים, ובארשת כבדה של חשיבות מנתחים את היריבים - זה מגוחך ולא רציני.
ניקח לדוגמא תכניות טלויזיה מובילות, כמו: ארץ נהדרת, פוליטיקה, משעל חם, מועצת החכמים. ברור על פניו שהפנלים לא מאוזנים, לא מתחלפים והם מנסים לתת, כאילו מבט כולל מייצג, אך ללא הועיל וללא הצלחה.
ניקח לדוגמא את התכנית האחרונה של משעל חם. באולפן היו נוכחים העיתונאים, גדי סוקניק, דנה ווייס, עמנואל רוזן, אלון גל (אישיות שנבנתה ע"י התקשורת ותרומתו לניתוח מהלכים פוליטיים וחלוקת ציונים - מוטלת בספק), וביניהם ילדה נחמדה ממועצת יש"ע, שהיתה צריכה להיות האיזון הימני. מה עוד, שבמהלך הדיון החד צדדי, לא נתנו לה להתבטא כיאות ואם לא היתה מתפרצת וצועקת, גם לא היתה באה לידי ביטוי.
והשאלה - מי הסמיך את היושבים בפנל, בחשיבות עצמית תהומית ובשפת גוף, האומרת אנחנו יודעים הכל, להעביר ביקורת שטחית, קלישאית על המתמודדים בתוספת תעודות גמר. מצחיק, לא רציני, לא מאוזן, לא מקצועי. בבחינת - מי שמכם?
ואז, כשהתברר שהכל מנומנם ורדום ואין מה לחדש בקמפיינים - בא העיתונאי ארי שביט, ובמאמר מעניין בעיתון הארץ, זרק להפתעת כולם מעין פצצת רייטינג פוליטית, שציפי לבני יו"ר קדימה, לא מתאימה לראשות ממשלה ואין לה הבסיס והכישורים לכך.
ויתירה מכך - שביט כותב ששוחח, ראיין 12 אישים שמכירים היטב את לבני, ושהם לא קשורים פוליטית למתנגדיה, והם יודעים עליה פרטים על פעילותה והתנהלותה הפוליטית, הפוסלים אותה מלהיות ראש ממשלה.
הכתבה עשתה את שלה, עוררה מיד רעש וזעם בין העיתונאים, שהתנפלו עליו בשצף קצף בכינויים קיצונים וניסו בכל כוחם לנטרל את מאמרו ועמדתו האמיצה.
החמור בהתקפת הפתע על שביט שהפכו אותו לנאשם בכל הפרשה, במקום לבדוק או להתייחס עניינית למה שהוא מבליט ומציין, ואולי הוא צודק?
עיקר התלונות נגד שביט - שהוא לא מגלה את שמות האנשים שדיבר אותם, תחת המטרייה של שמירה על מקורות או הבטחה לאנשים המרואיינים, לא לציין את שמם.
והשאלה היא: מה עושים כל השנים כל העיתונאים, שמפרסמים ידיעות, הדלפות, הערכות תחת המסווה של מקורות יודעי דבר, מקור בכיר, גרון עמוק - למה לא תוקפים ומבקרים אותם. העובדה שזה מפורסם לפני הבחירות ממש - הוא קריטי כי אחרי הבחירות, אין למאמר זה כל ערך פוליטי חברתי.
לא שמעתי כמעט אף אחד, שבמקום לתקוף את שביט, יתייחס לגוף הטענות או ינסה לבדוק אותן, לאשש או להפריך אותן, אדרבא.
יש לציין את רביב דרוקר - ביושבו בצוות עם מוטי קירשנבאום שתקף קשות את שביט הביע דעה נוגדת ואמר בגלוי, שגם בידיו יש מידע התואם את עיקרי הטענות של שביט, אך הוא נמנע מלפרסמו מטעמים משלו. וכך היה גם בתוכנית האחרונה של מועצת החכמים, שלמעשה אישרה את הנאמר במאמרו של שביט. וכאן כדי לאזכר את פרשת "גרון עמוק" שהפילה את הנשיא ניקסון ופרסום "מסמכי הפנטגון" על מלחמת וייטנאם שבאו ממקורות אנונימיים.
ואם מדובר בציפי לבני - שמובילה בעצמה את קמפיין קדימה בצורה מעוררת שאלות, ללא עזרה מכל נציגיה בתנועה, יש להדגיש, חזור והדגש, את כשליה בכל תחומי הממשל של אולמרט, ואת היותה במפלגה שהיו בה אולמרט (15 חקירות משטרה), הירשנזון, צחי הנגבי, רוחמה אברהם ואפללו, וחיים רמון - ולא שמענו ממנה או עליה אף מילה בנושא זה.
הגב' ציפי לבני - היתה בצומת ההחלטות של ממשלת אולמרט, במלחמת לבנון השנייה, ראה דו"ח וועדת ווינוגרד וכשלה יחד איתו בניהול המלחמה, בהסברתה בחו"ל ובהחלטה השנויה במחלוקת של 60 השעות האחרונות במלחמה, שהובילה את ההחלטה של התקדמות "בסלוקו" שעלו לצה"ל בקרבנות רבים. גב' לבני היתה חלק מהטיפול הכושל במפוני פתחת רפיח, עד היום. הגב' לבני כשלה בניהול ההסברה במלחמת לבנון השנייה ואחריה וכנ"ל גם במלחמת עזה השנייה הנוכחית.
גם בעבר - לבני היתה בממשלה כשביבי נתניהו כשר האוצר ניהל את הרפורמות וביסס את הכלכלה ותמכה בו בהתלהבות ועכשיו טוענת שהרס את הכלכלה, נו באמת.
לבני היתה חלק מהגמגום והאוננות הביטחונית והמדינית במהלך שנות הקסאמים על שדרות ועוטף עזה, ועכשיו מתגאה בחלקה במלחמה, שלא סיימה את מלאכתה, הפסיקה בשלב קריטי, וכנראה נצטרך לעשות סיבוב נוסף. ומה בקשר לאיראן והאיום הגרעיני - איפה היא עומדת ומה עשתה עד הלום.
כלומר: אפשר בקלות להרכיב רשימה ארוכה של כישלונות לבני ולהגיע למסקנה שהיא לא בשלה עדיין לראשות ממשלה. וכאן אנו מגיעים לשלב בו שואלים עצמם אזרחי ישראל, מה תפקידה האמיתי של התקשורת בישראל? ולמה העיתונות אוהבת לבקר, לסקר, לתקוף את כל המגזרים בחברה, אבל נמנעת וזהירה מאד כאשר הדבר מגיע אליהם, לביקורת עצמית, לחשבון נפש ואולי לשינוי או בקשת סליחה.
עיתונאים רבים איתרגו - פוליטיקאים ומנהיגים אהובים עליהם והשמיצו אחרים - כולל אנשי ציבור ללא רחם.
רק בודדים מבין העיתונאים מצאו עז להודות שהם לא היו אובייקטיביים ומאוזנים והמדיה לא היתה הוגנת ומיוצגת כראוי.
כך שיש כאלה שמגיעה להם "נעל בראש" ויש כאלה שמגיעה להם מילה טובה.
כללי האתיקה המקצועית, כמפורט בתקנון האתיקה המקצועית - 1999, ברורים וחדים, אך רבים מדי המקרים בהם העיתונאים, לפעמים בתום לב ולפעמים בריש גלי, או מתוך כוונה ומודעות, חורגים מכללים אלה, בשל מטרות אישיות, אגו, תחרות, פרסום ולפעמים השקפות פוליטיות.
חריגות אלה קיימות גם בזמן מלחמה, אך במינון נמוך יותר, מאשר בסיקור העיתונאי השוטף בזמן שלום, והדברים ברורים. לא פעם נתקלנו ב"פשלות" עיתונאיות או בלשון המקצועית "ברווזים עיתונאיים", שגרמו נזק אישי, מסחרי, חברתי, משפחתי ואפילו פוליטי - בדיווח או סיקור לא נכון או לא מדוייק דיו של אירועים, עובדות או התבטאויות, שתפסו כותרות ראשיות.
לתחום הזה שייכים כמה תחקירים מרכזיים שנעשו בחופזה, ללא בדיקה מעמיקה ובעיקר ללא סבלנות (בשל תחרות, רייטינג, סקופים), שהביאו לתוצאות עגומות, כמו: התאבדות מהנדס מע"צ בצפון, עקב תאונת אוטובוס פנויים פנויות, או זיכוי האובייקט של הכתבה תוך הדגשה שהנתונים שהתגלו במהלך המשפט אינם תואמים לכתבות ולעובדות שהובאו לציבור.
לעניין זה ניתן להוסיף גם "הפשלה" בפרשת הקצין/הילדה ווידוא הריגה, הזמר "השרוף", שהתברר לא רק כ"ברווז" אלא כ"גימיק" מקצועי שתפס תאוצה וכותרות יפות.
מבין הפוליטיקאים, המודלף, המושמץ, ובעל המאזן הגרוע ביותר, מבחינת ההגינות המקצועית הוא ללא ספק יו"ר האופוזיציה הנוכחי ח"כ בנימין נתניהו, לשעבר ראש הממשלה.
המקרים רבים ואסתפק בכמה, דוגמאות בולטות:
א. בראיון לעיתון ערב - סיפר נתניהו כי בילדותו שיחק כדורגל עם חבריו ליד מחנה צבאי אנגלי בירושלים (הכוונה למחנה שנלר, הידוע בלב ירושלים).
כותרת העיתון הדגישה באותיות גדולות שנתניהו שיחק כדורגל עם חיילים אנגליים
מהירי מחשבה וידע מתמטי עשוי חשבון כי נתניהו עוד לא נולד שחיילים אנגליים היו במחנה שנלר. מסקנה: ביבי - פנטזיונר שקרן שמחפש תהילה ופרסום שווא.
שבועיים לאחר פרסום המאמר, עקב פנייה לעיתון ובדיקת תמלילי ההקלטה, התברר ללא ספק - העיתונאי טעה והטעה.
העיתון התנצל - במודעה קטנה ושולית (בניגוד לחוק שנקבע בנושא זה), אך עד היום מרבים עיתונאים ופוליטיקאים לצטט מקרה זה כדוגמא, למרות שהם יודעים את האמת.
ב. מקרה בולט נוסף היה התיק הסודי שחשף שבועון/מוסף לגבי שמו תפקידו ועיסוקו של נתניהו, בארה"ב, הלקוח מתיק ביטוח הלאומי בארה"ב, שעשה כותרות ענק משך זמן ממושך, ואפילו ח"כ דליה איציק, לפני שנדדה וערקה לקדימה, מעל בימת הכנסת בקול דרמטי וסמכותי כיאה למורה מחנכת הצהירה בחשיבות תהומית ושאלה: מי אתה ביבי נתניהו?
התוצאה: התברר שמדובר "בברווז עיתונאי" שהטעה את הציבור, את המבקרים והפוליטיקאים שקנו את הסיפור בחדווה ובעיניים עצומות ולא מצאו עוז רוח והגינות מקצועית וחברות לבקש ממנו סליחה פומבית.
העיתונאית החוקרת האמיצה פוטרה בלית ברירה מהעיתון.
ג. המקרה הכמעט אחרון - במלחמת לבנון השנייה נתבקש ביבי נתניהו, ע"י יו"ר הכנסת ח"כ דליה איציק, לצאת ללונדון למטרות הסברה למען מדינת ישראל, כמסבירן מס' 1 של המדינה, קשריו, יכולת הנאום שלו, וקשריו עם מדינאי העולם ואירופה במיוחד.
הצלחתו במשימה היתה מרשימה על דעת כולם, אבל העיתונות והתקשורת מצאה לנכון להדגיש, בכתבות, בשליחת כתב מיוחד ללונדון לצורך כתבה, את מנעמי החיים, המלון היוקרתי, הכביסה והפן של שרה נתניהו מכספי הציבור וכמעט אף מילה על השליחות והצלחתה.
והשאלה היא: גם אם נעשו טעויות, ומעידות איפה האיזון? איפה ההגינות? איפה סיקור והדגשת העובדות במלואן, כדי שגם הציבור יוכל לשפוט ולא יסתמך על חוות דעת עיתונאית, משוחדת וחד צדדית.
דרך אגב, גישה זו לא היתה רק מנת חלקו של נתניהו, אלא גם של אנשי ציבור ופוליטיקאים אחרים מכל המפלגות, אבל אין בכך נחמה או מילה טובה בנושא זה לתקשורת.
בתאריך 6.1.2008 - פורסם בעיתונות, פסק דין של בית המשפט השלום בת"א, מפי השופטת דורית שפירא, המותח ביקורת על ערוץ 10 בגלל כתבת הפדופילים, בה כיכב הכתב דוב גילהר, שהיה היפר-אקטיבי, היפר תוקפני, ובעיקר מילא את כל התפקידים של מערכת אכיפת החוק, לאמור: חקירה, גילוי, מעצר והרשעה בטרם משפט.
וכך אומר בית המשפט:
במדינה דמוקרטית על התקשורת לבצע תפקידה במקצועיות, מוסריות, לדווח על חדשות מבלי שתיצור אותן" ובהמשך: "אין להשלים עם מציאות, שבה מוכרע דינו, של אדם לשבט או לחסד, באמצעות התקשורת ללא בקרה של גורמי אכיפה מוסמכים".
הוא שאמרתי לעיל - המלים מדברות בעד עצמן אבל הבעיה היא שהכתב הספציפי אינו לבד ויש עוד כמותו, חלקם לא ננזפו ולא פוטרו או הושעו ע"י הממונים עליהם, ראשי המערכת והעיתונים.
הערה לסיום:
ואף על פי כן - נוע תנוע! לכן - לכו להצביע, כי המתחרים כבר נכנסו לאצטדיון לקראת הישורת הסופית.
